הגעגוע של אברהם

מדי ליל שבת היה יושב אברהם בראש שולחן השבת בביתו שבנחלת עדה, לבוש חולצה מכופתרת לבנה, מבושם, כתמי דם ספורדיים על לחיו או צווארו, תוצריו של גילוח קפדני מדי בידי אדם נטול יכולת מוטוריקה עדינה. משמאלו ומימינו ישבו הבן והבת המבוגרים ביותר בחדר באותו רגע. לצידם, שאר ילדיו, בסדר גילאים יורד, ואז אורחים. אברהם, כהיסטוריון חוקר, מזרחן ואדם בעל פגיעה קוגניטיבית קשה, אהב מאוד לארח ובירך על ההזדמנות להציג למבקרים חיצוניים את סט השאלות/התחקיר הקבוע שלרוב גם נשאל ונענה על ידי אותם מבקרים בדיוק בעבר. פרט לשיחה ערה וגדושת פרטים על ההיסטוריה של הציונות או אסטרטגיה צבאית או רכילות על קשישים מתל עדשים, יכולים היו המבקרים לצפות כי בשלב הקינוח יזומנו אל חדר העבודה של אברהם לצורך רישום במערכת התיעוד המשפחתית. שם, טלפון, כתובת מגורים ושמות יתר הדיירים בכתובת נאספו בקפדנות של אדם שידע כי תוכן שלא יועלה על הכתב יאבד לעד. אף מה שהועלה על הכתב לא נקלט בצורה מלאה, אך הרישום העלה את הסיכויים לקליטה בחמישה עשר אחוזים לפחות. אברהם לא היה זר לסיכויי הצלחה נמוכים, והאמין בכוחו למקסם את היד שחולקה לו, כעניין שבמדיניות. מי שלא הוזמן או זומן אל חדר העבודה – מבקרים חדשים או בלתי קבועים – זכה על פי רוב באחד משני שמות גנריים, "יוספה" או "יהושע", בליווי חיוך בלתי-מתנצל. מן העבר השני של שולחן השבת, ישבה אישתו השנייה של אברהם, אסתר המלכה. אברהם היה מנהל את טקס הברכות והשירה, אך היה קשוב להנחיות הפיקוד העליון שהתבונן בו מעברו השני של השולחן במבט שופע הערכה. איפשהו באמצע מחרוזת שירי השבת של כפר מעש, היה נוהג אברהם להושיט את ידו לבת ולבן שישבו בסמוך אליו ולאחוז בידיהם תוך שירה רועמת. רעם אפיין גם את האופן שבו תיקשר עם העולם ביום יום, בקול בלתי-רך. אסתר הייתה מסבירה שאברהם מדבר חזק בגלל שהתרגל לדבר מעל הרעש של הטנקים. משקיף חיצוני או צעיר בשנים יכול היה לתהות כיצד הרעם הקבוע התיישב עם רגישות היתר של אברהם לצלילים, כל צליל, שהפיקו אחרים, שאותם חווה כרעשים איומים ובלתי-נסבלים. יחד עם זאת, שירת שבת רועמת מעולם לא הפריעה לו. אדרבא, ילדיו של אברהם ידעו כי זהו זמן טוב להתפרע עם הווליום והתיאטרליות כאוות נפשם, להוציא שירים בלעז או שירים של אתניקס. ברקע השירה הרועמת בשולחן השבת, כשידי ילדיו בידיו והוא מוקף משפחה וחברים, אהוב ונערץ, לפעמים היה עוצם אברהם את עיניו, כמו מתפלל או מודה.

החיים עם "דפוק בראש", כהגדרתו של אבי את עצמו, היו עולם של סתירות וחיבורים בין מי שהיה פעם לבין מי שהיה לאחר הנפילה מהצוק – שניהם אנשים אהובים מאוד מאוד מאוד. את הראשון לא הכרתי אלא דרך עיני משפחתי, דרך חבריו של אבי ודרך ההבלחות הללו של התנהגויות של אדם כל-יכול, שרידים של מה שהיה לפני 1976 שכמו הולחמו על גבי גוף ונפש אחרים. את האדם השני אני חושבת שהכרתי היטב ועודני לומדת להכיר, בדיאלוג מתמיד ומורכב. "תראי, אם לא הייתי נפצע, לא הייתי מכיר אותך", היה נוהג לומר לי פעמים רבות לאורך החיים ובעיניו אהבה גדולה וגם געגוע עצום שמים רבים לא יוכלו לכבות.

תמר בן-ארצי