סבא אברהם שלכם, ילדים שלי

מה אספר לכם, ילדים שלי, על אבא שלי סבא אברהם שלכם?

1. על החברה להצמיח בסבלנות ובאהבה את אשר בקרקעית חייו של כל אדם, במיוחד של החלשים.

אם יש משהו אחד שאבא שלי לימד אותי, זה שכולנו צריכים לדאוג לחלשים. פעם פעם, אבא שלי היה ממש חזק. צעיר שהראה יכולות של מנהיגות ופיקוד צבאי אשר גרמו לאחרים לכבד אותו מאוד, ללכת בעקבותיו, ולהעריך את דעתו מאוד. מעשיו היו בעלי השפעה רבה על פיתוח החוסן הרוחני והביטחוני של מדינת ישראל. לפעמים, גם החזק ביותר נופל. סבא אברהם נפל מצוק גבוה ונפצע קשה בראשו וברגלו.

אדם שנפל חייב את הסיוע של הסביבה שלו – בביקור ותמיכה, באמונה בתהליך השיקום, במתן כבוד לחלומות שאבדו, בפליאה מההתאוששות. זכרו זאת, זה תפקיד שאנחנו מחזיקים כבני משפחה וחברים.

אמא של סבא אברהם, סבתא דובית, סעדה את אבא אברהם בתקופה הקשה שלו. היא הייתה מסורה אליו עד לאין שיעור. לא כולם היו שם איתו. היו חברים טובים שהגיעו לעיתים תכופות, והיו חברים טובים שחששו להגיע. היו אנשי טיפול ורופאים שהיוו עבורו כוח לאורך עשרות שנות שיקום מתמשך, והיו כאלו שהכריזו באוזניו "אתה גמור".

היו אלו החברים מהתנועה שהחזירו לסבא אברהם את החיוך השובבי.

היו אלו החברים מהצבא שהמשיכו לעשות למען המטרות בהם אותה קבוצה מיוחדת של חברים צעירים כה האמינה, אשר היוו לסבא עוגן ואמונה בעולם שיש בו צדק.

הייתה זו המשפחה הקרובה שחיבקה ודאגה, כל אחת ואחד לפי יכולותיו.

היו אלו העונים לשיחות הטלפון בשעות-לא שעות אשר חלקו עימו רגע של זיכרון מאושר.

סבא שלכם, כפי שחלם, היה אבא מבסוט לשישה ילדים: יונתן ונועה, איתי, תמר, אבייתר ויעל. הוא היה מסתכל עלינו במבט אוהב ומעריך את הזמן המשותף שלנו. חשבתם שגם ילדים יכולים לתת המון כוח להורים שלהם?

והרבה הרבה הייתה זו סבתא אסתי שהתאהבה בסבא ויחד הם הביאו המון אהבה לעולם, והשלימו את ניצחון השיקום של סבא אברהם. והם יחד השניים הכי מיוחדים בסיפור הזה. כי ככל שניתן לצפות מהסביבה, עדיין -

2. על האדם לחתור למימוש חלומותיו בכוחות עצמו, מבלי לצפות לסיוע חיצוני.

לכל אלו שמיהרו להספיד אותו, גם כאשר כבר לא נשקפה סכנה לחייו, סבא היה אומר "שיקפצו לי". אין בכך כדי לפגוע חס וחלילה בכבודם של אותם אנשים, אלא כדי לסמן באופן ברור שסבא לא מתכוון להמתין לאף אחד, הוא בדרכו קדימה.

סבא לימד את עצמו להרכיב מחדש איים ויבשות של זיכרון לכדי פנגיאה אחת. זה תהליך שלא הושלם אף פעם, אבל היה ברור שזה היעד. "דפוק בראש" ו"צולע" (ככה הוא נהג לכנות את עצמו!) הוא החל לצעוד מרחקים גדולים (מהרצליה עד נתניה!), כדי שהגוף הכואב יידע וילמד מה הנפש מצפה ממנו לעשות. מאמצים עצומים הושקעו בכך.

בתקופה הזו הייתה גם בדידות. הכרה בכך שהמצב החדש לא מתאים לאהבות הישנות. שהוא כבר לא במרכז העניינים. אני חושב ששם סבא גילה את האהבה הגדולה לשוקולד, שכולנו ירשנו ממנו בשמחה. החטיפים המתוקים הפכו להיות שותפים שלו כאשר היה לבדו בדירה בצהלה בתל-אביב, בעודו שוקל מה יהיה הצעד הבא קדימה.

סבא רצה להקים משפחה חדשה, הוא ראה בכך חשיבות עילאית וראייה להצלחתו.

כילד אני זוכר שאבא שלי היה הכי חזק מכל האבות האחרים. הכי רציני, הכי שובב, הכי אוהב, הכי איתי. תחושה גדולה של כוח תמיד הייתה לי כשהייתי לידו.

ה"דפוק בראש" השלים בעצמו תואר שני והיה למזרחן והיסטוריון, וכמעט השלים כתיבת דוקטורט.

הוא היה מתקן את העברית של מספר רשויות ציבוריות, צולע גאה וחסר נחת, בדרכו למשימה נוספת.

מעל במות רבות הוא סיפר את סיפור חייו כפי שהוא ראה אותו, וזרע תקווה והשראה בלבבות של רבים. סבא שהיה איש חזק שנחלש והתחזק שוב, עם בעיית זיכרון לא קלה, בעל כושר התעלמות מהסחות דעת מיותרות – סבא אולי לא שם לב, אבל העיניים הנוצצות של שומעיו העידו שקלטו את המסר -

3. כל אדם בוחר את סיפור חייו כמו מספר-כל-יודע

בעוד שסבא היה מומחה להיסטוריה ודייק בשנת לידתו של הרצל ובמספר הנעליים של א.ד גורדון, היו מספר אירועים בחייו שיש להם כמה גרסאות. אני ממליץ לכם לצאת ולחקור אותם אם אתם חובבי היסטוריה כמו שהוא היה:

על הקשר המיוחד בינו לבין אשתו הראשונה דליה, אמא של דודה נועה ודוד יונתן. לפני אחרי וממש אחרי הפציעה. מוזמנים להתקשר אליה ולשאול אותה ישירות!

על הקשר בין הספר "המאהב" של א.ב יהושע, וספרו שסבא כתב אחרי הפציעה "נפילה מצוק גבוה". לדודה נועה יש גרסה מעניינת!

על מי היו הסודנים בתעלות במלחמת יום הכיפורים. אריק זטורסקי הוא כנראה המומחה!

על הסיפור איך הוריו (סבתא דובית וסבא חיים) הקימו ועזבו את כפר חיים, ובכלל מה הסיפור עם אמירה אחותו. דודה איריס שלי היא כנראה הכתובת הכי טובה לכך!

מדי יום כשהיה אוסף אותנו מבית הספר היה מספר לנו בכניסה לנחלת עדה כמה המקום היה שומם ושאמרו לו שאסור לקנות שם בית. והיה נוטע בזכרוננו כמה השכונה שלנו יפה וכמה שבעי רצון אנו צריכים להיות. בכל פעם היה מספר לנו זאת בהתלהבות של פעם ראשונה. ובאותה נימה היה מספר לנו נקודות חשובות נוספות: שבן גוריון היה היהודי הגדול ביותר במאה ה-20, שנועה ויונתן כנראה יגיעו לארוחת שבת השבוע, שהוא הצליח להשתקם למרות כל הסיכויים, מה הסיפור של כל אחד משמות הרחובות, שאהוד ברק הוא שד וביבי הוא שמוק, ועוד.

אני חושב שאם בלש היה מחבר את כל קווי העלילה של סבא אברהם יחדיו היה יוצא סיפור שהוא לא בדיוק מושלם מבחינה ספרותית. אבל הוא בהחלט הדגיש את כל מה שהיה חשוב לאבא שלי לזכור, והזניח בדיוק את כל מה שהיה חשוב לו לשכוח. שזו ילדים, היא אומנות.

4. לספר את סיפור חיינו בעצמנו מאפשר לנו, להיות גיבורים כל-יכולים

אם תשימו לב לימים או השבועות האחרונים שלכם, מתוקים שלי, תגלו שאנחנו עוסקים המון בהווה ובעתיד, ונותנים לעבר מעמד פחות חשוב. אבל העבר הוא אוצר

סבא אברהם, אשר הקדיש חלק גדול מהשיקום שלו בניסיון להתאושש, עסק הרבה בעבר. חקר גרסאות שונות, והשלים פרטים חסרים. בעיקר – הרבה מאוד מהשעות המשותפות שלנו יחד הוא סיפר לי סיפורים על העבר – על העבר שלו, על סבא חיים שלי החלוץ, על העבר של המדינה והתנועה הציונית, על העבר של המשפחה שלנו והעם היהודי. בעוד שרוב מוחלט של האנשים סביבי עסקו בהווה ובעתיד, לסבא אברהם הייתה בעלות כמעט מוחלטת על הסיפור של העבר.

אני חושב כל אדם הוא דמות מרכזית בסיפור אותו הוא מספר לאורך חייו. לפעמים אנטי-גיבור, ולפעמים דמות ממש כביכול שולית. לפעמים היא מרכזית בגלל חולשתה, ולפעמים בגלל פאר יצירתה.

כנראה שהכי חשוב – סבא שלכם היה גיבור גדול בעיני עצמו. הוא לא הפחית מקשיי היום-יום, ותיאר את מאמציו להשתקם ולצמוח כנראה באופן די הוגן. בסיפורים שלו הוא היה גדול, הוא היה שותף להוויה הלאומית, הוא היה אבא גאה, הוא היה ילד שובב. כל זה היה חי וקיים בסיפורים שלו. ובדיוק זה – היכולת שלו לספר את העבר, הפכה אותו לכל-יכול – לא רק בעינינו ילדיו, אלא גם בעיניו.

5. יש לזה יתרונות

אני חושב שאין יעד או מטרה שאני, כילדם של אסתי ואברהם בן-ארצי, חושש לסמן אותו או לחליפין מעריך שלא אוכל להגשים אותו. היכולת לקבוע מהו הסיפור שלי מבלי להתחשבן עם המציאות בשלב החלומות, ולאחר מכן תוך שילוב מיקוד רצון ויכולות תוך למידת הפרטים >> ממש כמו סבא אברהם. אני יודע שגם לכם, חמודים, תהיה היכולת הזו. כי זה כוחו של הסיפור, שגם אתם חלק ממנו. חלק מרכזי מאוד.

יום אחד גם אתם תספרו את הסיפור שלכם, ואני ואמא נהיה חלק יסודי ובסיסי ממנו. וגם סבא אברהם. גם אם מעולם לא הכרתם אותו, הוא איתכם. הוא בתוככם. הוא מרכיב את הסיפור שלכם: את קווי העלילה, את מה שחשוב לספר על הדמויות בסיפור, כמה לקצר ואיפה להאריך.

גם כאשר יהיו נפילות קטנות בחיים (לכולם זה קורה), תדעו תמיד שתוכלו לקום ולהתרומם. לקחת גורלכם בידכם: ממש כמו שסבא אברהם עשה.

6. וגם מחירים

עם כל זאת, לא הכל-הכל אפשרי. אני זוכר איך סבא אברהם היה מנסה לזכור אך נאלץ לשכוח. מנסה שוב בכל כוח הרצון, אבל נדרש לעזרה שלנו בכדי להשלים חלק מהמשימות. כשהייתי נער מתבגר היה לי מאוד קשה להשלים עם החולשות של אבא שלי, אשר עם הגיל והתרגיל החל לאט לאט להיחלש עוד ועוד.

אבא שלי אמנם "נולד מחדש" מספר פעמים (תזכירו לי לספר את הסיפור שלו על הנחש, מגיל 13 או 14), עם לא מעט מזל, אבל חשוב שתזכרו שהסיפור נשאר אותו סיפור, והמספר אותו מספר. סבא הגיבור היה תלוי בדרך שעשה. וגם אנחנו נולדנו לתוך הסיפור שלו. גם אם הוא לא היה אחראי ממש להכל, ולא התכוון, כולנו נאלצנו להתמודד עם העליות והמורדות שאפיינו אותו. לכל אחד מהאחים שלי ואוהביו של סבא יש רשימה לא כתובה כזו של קשיים, מי יותר מי פחות. אני חושב שכמו שסבא בחר לשים בצד את רשימת הקשיים שלו ולהתגבר, רובנו שמים את הרשימה שלנו בצד ונותנים במה לשמחות.

7. והכי חשוב, זה המשפחה

מאוד חשוב לי שתשמרו על עצמכם. שהדרך שלכם תהיה טובה ובטוחה. שתפתיעו ותתנסו ותהיו שובבים. שתפלו ותקומו. שתלמדו על העבר. שתשכחו את מה שצריך. שתבלו הרבה זמן עם כל האנשים שהכירו את סבא אברהם, יש להם עוד מלא סיפורים שאני בטח שכחתי.

זה גם מה שסבא הכי אהב לעשות. להיות יחד עם המשפחה. שם הוא הרגיש שלם ומוגן. שם אנחנו הרגשנו אותו שלם ומוגן. הסיפור המשפחתי כנראה חשוב יותר מכל סיפור אחר, גם מהסיפור החברתי או הלאומי ובוודאי שיש ביניהם ממשק. אני מאחל לנו שנמצא תמיד את הסבא אברהם שבתוכנו, ונשב יחד ונלמד, נקשיב לרדיו, נאכל ח'תכת עוגה, ונסתכל אחד על השני בעיניים נוצצות ואוהבות.