נכנסתי לבית החולים כולם עטופים בחברים ומשפחה. איתי שאל אותי, את רוצה להיכנס לחדר, לראות אותו? אני איתך! הוא שכב שם שליו, מסביב המולת מכונות, נתתי לו יד והיא היתה רחבה וחמימה. כמה ימים אח"כ הוא נפרד מאיתנו. כמות האנשים שהגיעה להלויה ולשבעה היתה אינסופית, מביאים איתם רגעי זכרונות מהעבר הרחוק והקרוב. מספיק היה לראות את כמות האנשים הזו רק כדי להבין שרק התחלנו להכיר אחד את השנייה ועוד לא ממש הספקנו. הבנתי שאני חייבת לזכור, שאני חייבת להכיר וללמוד את כל מה שעדיין לא הספקתי.
התחברו להם שם, בשבעה, סיפורים קטנים כגדולים לאדם שכבר הכרתי, אבל שלא קיבלנו מספיק זמן ביחד. אספתי את כל הזכרונות שיש לי, והבטחתי לאיתי, גם מבלי שידע שהבטחתי- שאזכור.
ואני זוכרת, אני זוכרת כשהייתי קמה בשבת בבוקר בנחלה, אותו מתהלך בבית, את גבו הרחב, מלא בשיער גוף, ידיו החשופות מראות שיזוף ורוד ועדין שנתקע שם לתמיד. אני זוכרת, באחת השבתות בהן קמו ומצאנו אותו יושב ומקשיב לאותה תוכנית בטרנזיסטור. הצטרפנו אליו ואל הטרנזיסטור, ודיברנו, ככה ברגוע בבוקר השבת. מתישהו בחנתי את ידו, ניכר שהרבה עבר עליה, אותו שיזוף ורוד היה שם, וגם כתמי החיים. שמתי עליה את ידי וביקשתי שישמור על עצמו.
אני זוכרת את כתמי השוקולד על ההגה, המושב והידיות ברכב בכל פעם שיצאתי לבילוי עם איתי. והוא מספר, במין חצי צוחק חצי מובך, איך בטח אבא שלו אכל כאן מגנום ממש לפני רגע, והוא מצטער על הבלאגן ובכלל אסור לו, אז הוא אוכל באוטו כדי שאף אחד לא יגלה. ואותי זה מצחיק, מדמיינת את הרגע השובבי של הביס המתקתק והקר עם תחושת שובבות ערמומית של ילד שעושה משהו שאסור.
אני זוכרת את סיפורי החקירות בכל פעם כשהגיעו חברים חדשים לביתו, ועל השמות המצחיקים שהוא המציא לחלקם שלא עמדו במבחן. נזכרתי איך גם אני עברתי חקירה צולבת כאשר הגעתי לראשונה לבית בנחלה, ישר לשולחן שבת וכמובן, שעם המזל שלי ישר התיישבתי לידו להמשך חקירה צולבת. בסוף השיחה, איתי אמר שהוא גאה בי, שממש עמדתי בחקירה, שזה לא מובן מאליו.
אני זוכרת כמה מביך זה היה כשהוא דפק לנו על הדלת באמצע רגע אינטימי, כי המוסיקה היתה רועשת מידי. שלא הבנתי מה הקטע, והיום אני רואה כמה איתי מתחרפן מרעשים ונזכרת ברגע הזה.
כשאיתי הפך לאבא אברהם הופיע הרבה פעמים בדרך כזו או אחרת, נוכח שם כל פעם מחדש. הוא מופיע שם בחיבוק הענק והעוטף של איתי, המסירות והאהבה הלא מתפשרת שלו. הוא גם ממש צריך שהכל יעשה בשקט ובנחת כי הרעש מחרפן אותו, גם את זה הוא לקח ממנו. הוא היה רגיל שאם אבא אומר, אז זה נעשה, אבל הוא פגש בילדים קצת יותר מרדנים הפעם.
כזה הוא בשבילי, ממה שאני זוכרת וממה שבניתי בדמיוני, אהוב, שובבי, חבר לכל החיים, מחוייב למשימה. אדם גדול מימדים שנשא על כתפיו הרבה מאוד וכל פסיפס כזה מתחבר למישהו אחר בחייו. הכל תמיד שזור שם ביחד, בבית בן ארצי ברחוב מגן דוד 7. שם יש גבורה, ואומץ, מאבק ופוסט טראומה. שם יש נחישות אהבה ונתינה. שם יש עץ לימון, שולחן שבת ואת חדר העבודה. אל הדלת הזו נכנסים והכל שזור שם, חי ונושם, ולא צריך להגיד מילה, כי כל מי שנכנס בדלת הזו כבר יודע את זה.
Comments