אהבת אברהם

פגשתי את אברהם בן ארצי מתישהו בתחילת 1996. מספר חודשים קודם לכן פגשתי את ילדיו, איתי ותמר, הם הגיעו עם דודה רינה ביטון - בן ארצי להופעה של אתניקס בעפולה. את רינה, אחות של אסתי, הכרתי ממש במקרה במסגרת העבודה שלנו וגורלנו נקשר. היום שם משפחתה הוא חדד.

כמו בכל התחלה של זוג שהחליט למסד את הקשר, יוצאים לסבב הכרות עם משפחתה של בת הזוג (ולהיפך). לפני שפגשתי את אברהם שמעתי אודותיו מבני המשפחה האחרים, כמובן את עברו הצבאי, וסיפורו המיוחד בעקבות הפציעה הקשה. כולם הכינו אותי ל'חקירה', שבוודאי תהיה כשניפגש. לא בגלל שאני מיוחד, פשוט כי ככה זה, כולם עוברים אצלו 'חקירה', גם אני צפוי לאתגר.

הגענו לארוחת שישי בבית בן ארצי בהרצליה, השולחן ערוך למופת. זהו 'סטנדרט' מקובל בכל ערב שבת, כל מי שמכיר את בן ארצי יודע את זה. לא ניתנו לי יותר ממאה שניות של חסד ומצאתי את עצמי עונה לשאלות מול אברהם... הכל כולל הכל מבלי לדלג על שום פרט, מאיפה אתה? איפה נולדת? מאיפה ההורים? איך קוראים להם? מה אתה עושה?... כאשר אברהם סיפר על הקשר שלו לעמק יזרעאל ותל עדשים היה ברק בעיניו. זכור לי במיוחד, שלא עשה עליו שום רושם פער הגילים בין רינה לביני (13 שנים). אנשים אחרים בד"כ עשו מזה עניין, אברהם דילג על זה בקלות, בעיניי מעיד על היכולת להבחין בין עיקר לתפל. כמובן שהיו תיקוני עברית שהיו מנת חלקם של כל ה'נחקרים'. זמן הארוחה מגיע, אברהם מתחיל להעיף פקודות באוויר בנהמות שמסתבר שהן סימן היכר ידוע.

במהלך השנים הכרתי יותר את אברהם ואת סיפור חייו המרתק. כשהבנתי ממש את חומרת פציעתו והמשבר המשפחתי שליווה אותה הערכתי את אברהם הרבה יותר. בנאדם 'נורמלי' לא יכול לשרוד דבר כזה. אשכרה למות ולחזור לחיים, לא פחות מזה. אבל לא סתם לחזור לחיים, האיש הזה הקים משפחה לתפארת והתעקש להתמודד באומץ עם כל המגבלות שהיו לו, 'ראש בראש' בלי פחד. ניסיתי לקחת חלק בשיחות עם אברהם, בכל נושא. עניין אותי בעיקר להקשיב לסיפורים, בין המילים מסתתר איש מאד מיוחד שהחליט לאחוז בחיים בכל מחיר. הנחישות האדירה של האיש הזה עשתה עליי רושם גדול!

לסיפורים על הצבא היה הכי כייף להקשיב, כשהיה מספר על כל מיני מבצעים עלומים בד"כ הייתה בו התלהבות של ילד שובב... שני סיפורים אני זוכר במיוחד:

באחת הפעמים שנפגשנו דיווחו בחדשות על אחד הפיגועים הקשים במרכז הארץ, דיברו על יאסר ערפאת... אברהם סיפר 'שראה את ערפאת דרך הכוונות ב'פעולת כראמה' ולא ירה בו בגלל הפקודות שניתנו להם'. אמרתי לו: "אז בגללך כל הסיפור הזה?!..." לא זוכר מה קרה אחר כך. ברחתי...

בפעם אחרת שהגענו להרצליה לארוחת שישי. כמו בד"כ אברהם ישב בחוץ על הנדנדה, עם כוס קפה וטרנזיסטור. התיישבתי לידו, רק שנינו. מפה לשם... הגענו לסיפורים על ה'יחידה', סיפר לי שהיה באיזשהו מבצע מעבר לקוי האויב אי שם בסיני, הם היו צריכים לעבור את הגבול בלילות להחליף בטריות במכשירי האזנה שהושתלו בצד המצרי, הוא מספר בכל הרצינות.... בהפסקה שלו ללגימה מהקפה אמרתי לו: עם כל התהילה של ה'יחידה' בסה"כ הייתם טכנאים שמחליפים בטריות.... הוא הרים מבט זועף, מיד צחקתי וחזרתי ל'רצינות' לפני שאני חוטף.

היו גם סיפורים שלא על הצבא, פעם סיפר לי שיש לו קשר עם המורה לחקלאות מכיתה ג', או משהו כזה... מי בכלל זוכר שהייתה כיתה ג' לפני מיליוני שנים?... כל קשרי העבר היו מתועדים ב'ספר טלפונים', שהיה פנקס כתובות עתיק טבול בדיו עם אינסוף תיקונים ותוספות.

הזיכרון הכי משמעותי עבורי מאברהם בן ארצי זה החשיבות של המשפחה, תמיד הרגשתי שיש בו דאגה גדולה ואמיתית ליקרים לו.

זכות גדולה עבורי להכיר את אברהם. הרבה ממנו נשאר בילדיו היקרים לי מאד.

שחר חדד