את אברימהלה החתיך, עם הברק השובב בעיניים הכחולות והשיער המתולתל אני נוצרת בזכרוני. בתנועה אהבו אותו - כך סיפרה לי רותי בת דודתי כאשר עלה שמו - וביחידה הם קראו לו בנאר וזוכרים אותו באהבה. אברימהלה הושיט לי יד ועטף אותי באהבה בתקופה שהיתה לי קשה. חיילת בודדה - כל המשפחה במרחקים - מיטלטלת בדרכים בטרמפים לימי עבודה ארוכים ואינטנסיביים ביחידה. אברימהלה היה גם הוא בתקופה מורכבת וכואבת. אביו חלה ונפטר והוא נאלץ לקחת ״חופשה חקלאית״ כדי לטפל במשק שלהם שכלל לול תרנגולות ופרדס. בכך הוא למעשה ויתר על התקופה בה מיישמים ביחידה את כל התרגולות והאימונים המפרכים - ורואים את האור. הוא אף פעם לא התלונן ונשא את כל עבודות המשק עליו ברצון טוב. הוא אהב אותי כמו שרציתי שיאהבו אותי. לא איכזב. תמיד שמח שאהיה לצידו. שאחלוק איתו הכל. רגיש ורומנטיקן. היו לנו שנות חברות יפות - טיילנו המון בארץ ובילינו המון עם חברים. אברימהלה פיזר תמיד סביבו אור ואופטימיות. נישאנו בחצר הבית שלי בצהלה בחתונה רבת משתתפים - מנהיגים והמון צעירים. לא היה מאושר ממנו כשיונתן שלנו נולד. הוא היה משוגע עליו. בשבתות המעטות והקצרות שהגיע מסיני לא נתן לי לגעת בו. ורצה רק עוד ועוד. ציפה בקוצר רוח להולדת ילדתנו - ולצערי נפצע בטרם נולדה. הפציעה היתה שבר גדול ונורא. באהבה ניסינו לחבר השברים ולהתמודד עם התוצאות. נדמה לי שעם כל המורכבות הנוראה של המצב הצלחנו. אברימהלה בנה בית עם אסתי וארבעת הילדים. עשר שנים חלפו ואני רוצה להודות לאסתי על שנתנה לי לחלוק את הכאב ולשבת יחד שבעה. זה לא היה מובן מאליו ואיפשר את כל מה שיש לנו היום. אני מרגישה חלק מכם - אוהבת את חברתכם. ואת כאב האבדן שלי נושאת ואשא לתמיד. דליה.
コメント