ליל ט"ו באב, התשפ"א
שיר זה הוא אחד השירים בספר "אקלים צבאי" שיצא לאור כבר בשנת 1978, הרבה לפני שהכרתי את אברהם. השיר נכתב כנראה לאשתו הראשונה דליה.
ראשית, ראיתי את הניגודים בשיר. "רשמי" ו"אל תראי לאיש". באופן כללי, אם אתה רוצה להסתיר משהו - אל תכתוב אותו. הוא עלול להתגלות. ודאי לא היום כשיש את NSO שיכולה לקרוא גם את מחשבותינו... אלא שאני סבורה שהמשורר אומר "אל תראי לאיש" במובן של הצנעה הראויה לדעתו לאהבה. שלא תהייה חשופה לעין כל. ניגוד אחר שראיתי הוא "כשיעלה שקט ויצפור ורעש ילך". שקט שצופר?
אני חושבת שאברהם התכוון לזמן ביחסים שבהם השקט מגיע. פחות הרעמים והברקים של ההתאהבות וההתחלה, יותר השקט שבקשר, האמון, הבטחון ביחסים. האינטימיות, שזה המשך האהבה.
זהו גם טבעו של מעגל היחסים של בני זוג. בתחילת הדרך, בשלב ההתאהבות ואהבה, הרבה אנשים אחרים מעורבים: מי שהכיר בינינו, ההורים, חברים, האורחים בחתונה וכיוצא בזאת, אך בהדרגה השקט יבוא ויצפור והתקווה היא שהאינטימיות, שלב הבשלות של האהבה, תתפוש את מקומה. האינטימיות מבוססת על נסיון שנים של להיות זה עם זה, על המילון המשותף שנוצר והכל יחד יושב על האמון הבסיסי והיכולת לסמוך זה על זה, שהושג בהתחלה.
אברהם אומר "רשמי" - גם אם לא התכוון לכתיבה ממש. הוא התכוון לכך שכל אחד מבני הזוג צריך לזכור רגעים של חסד ואהבה כדי שיהיה בסיס להיווצרות האינטימיות, וגם לאותם רגעים שנראה כאילו הקשר בין בני הזוג נמצא בסיכון. או אז אנחנו צריכים את הזכרון כדי להתחבר לברית הבסיסית. זיכרון אותם רגעים שבהם הלכנו יחד "במדבר בארץ לא זרועה". לאותו יום ש"יעלה השקט ויצפור".
בהקשר שלנו, היום שבו "יעלה השקט ויצפור", מתייחס גם ליום מותו של אברהם. היום שאחריו נותרו לנו הזכרונות והדברים שכתב, בעיקר שיריו שהפכו למורי דרך בנושאים שונים.
והערב, ט"ו באב, כתבתי אף אני שיר.
אינטימיות - המשך האהבה - אסתי בן ארצי
אלוהי, עשה שלא אשכח לעד,
את כל גווני הכחול בעין ופישרם, את ליטוף היד,
את החיוך הקטן בזווית הפה, את הינד העפעף הכמעט סמוי,
את המילה ההיא שרק אנחנו ידענו מה אחריה צפוי,
את המבטים מעבר לשולחן שבת, בינך וביני,
ובעיקר מתי קראת לי "הדסה", אדע רק אני.
Comments