נשיקה על הלחי של אבא

לא היה דבר שימנע נשיקה לאבא לפני יציאה מהבית. הוא לא נתן לזה לקרות.

הנשיקה הזו הייתה מעין סמל לכך שהכל בסדר ומה שלא יתוקן בעוד שנייה.

הייתי יכולה לרצות לצאת מהבית בכעס של טינאייג'רית טיפוסית כמה שאני רוצה, אבל אם חשבתי שאצא בלי עצירה בראש השולחן ונשיקה על הלחי של אבא - הייתי ממש טועה.

כשם שהנשיקה הזו סידרה את אותו רגע היא גם לימדה אותי המון על כבוד.

שלא משנה כמה הסיטואציה מעצבנת, אני מכבדת את מי שיושב מולי וקובע החלטות. אמנם לא אתן לו נשיקה כי אז זה קצת מוזר אבל לא אצא נסערת ולא אצא ברקיעות רגליים - אלא בהבנה, שזו ההחלטה.

כשם שהנשיקה הזו לימדה על כבוד, היא גם לימדה על פרופורציה - על כך שברגע אחד הכל יכול להיות יותר טוב ושכל מה שצריך זה לפעמים איזה ריסטרט יצירתי למדיי.

כשם שהנשיקה הזו לימדה על כבוד ופרופורציה, היא גם לימדה על סליחה - זו הייתה הדרך שלי וגם שלו להתנצל האחד בפני השנייה ולהפך על כל סיטואציה שקרתה ולשלוח את שני הצדדים ליום טוב יותר.

אמנם לא נאמרה סליחה, בטח לא מצידו אך היה ברור שהנשיקה הזו שבדרישה שלה גם לפעמים הצחיקה - תנקה את האווירה שנוצרה באותו בוקר.

ולבסוף, הנשיקה הזו לימדה אותי המון על יחסי אנוש, על הטוב לב שיש באנשים ועל כמה שחיוך יכול לפתור הכל וצחוק פי כמה רמות מעל.

הנשיקה הזו שמתבטאת בקריאה בשמי ובאצבע שמסמנת את איזור המשימה באופן חוזר ונודניק ובחיוך ששכחתי משהו לפני שאני יוצאת הביתה, מסמלת עבורי הרבה מהיחסים המיוחדים שהיו לי עם אבא שלי.

אני נפרדתי מאבא שלי בגיל 15 וחצי, בשלב שלא ידעתי עוד המון בחיי וגם היום עוד לומדת ואלמד.

והוא אמנם לא כאן פיזית ללמד אותי אבל הרבה מאוד סיטואציות וזכרונות שבים ומלמדים אותי ונוצרים בזווית מחודשת לאיך שפעם נראו בעיניי. והנשיקה, שפעם סימלה דבר כל כך מעצבן שבמקום לתת לי להתפרק ולצאת ולטרוק את הדלת - הייתי צריכה להגיע לראש השולחן ולהניח נשיקה על הלחי של אבא שלי כי לא יוצאים בכעס מהבית, היום נראית לי כל כך חסרה ונחוצה.

תודה לאבא שלי על המון מעשים וזכרונות שטומנים בתוכם בעצם נסיונות לחנך לאהבת אדם, לפרופורציה, לכבוד ולסליחה.